קריאה לשחרור חטופים: מוסר הכרחי או כלי בידי האויב

קריאה לשחרור חטופים היא דרישה אנושית בסיסית, שמבטאת דאגה אמיתית לשלומם של מי שנמצאים במצוקה קשה. אין ספק שהשאיפה לשחרורם המהיר היא אחת מאבני היסוד של חברה מוסרית, המחויבת לערכים של צדק, חמלה וזכויות אדם. אולם, כאשר הקריאה הזו מופנית כלפי מדינת ישראל, ולעיתים תוך התעלמות מכוונת או בלתי מכוונת מזהותם של המחזיקים בחטופים, היא עלולה להפוך לכלי שמסייע דווקא לאויבים ולא לקורבנות.

קריאה לשחרור חטופים: מוסר הכרחי או כלי בידי האויב

הקריאה כשיקוף של מוסר ואנושיות

בכל הנוגע לחטופים, טבעי שכל אדם הגון יזדהה עם הכאב של משפחותיהם. הדרישה לשחרורם נובעת מהרצון לשמור על חיי אדם ולהחזירם למקום שבו הם מוגנים ובטוחים. למעשה, מדובר במחויבות מוסרית המשותפת לחברות דמוקרטיות ולבני אנוש באשר הם. הקריאה הזו אמורה להיות מופנית כלפי המחזיקים, האחראים הישירים לחטיפה ולמצבם של החטופים.

כאשר הקריאה מופנית לכיוון הלא נכון

כאן בדיוק נוצר הפער. כאשר הקריאה מופנית אל מדינת ישראל, שהיא עצמה קורבן למעשי הטרור של אותם מחזיקים, מתעורר קושי מוסרי ותודעתי עמוק. במקום לתמוך בשחרור, קריאה כזו עלולה להפעיל לחץ על ישראל לוותר על עקרונותיה או על ביטחונה. יתרה מזו, היא מספקת לגיטימציה עקיפה למעשיהם של המחזיקים ומעניקה להם רוח גבית להמשיך להשתמש בחיי אדם כמנוף פוליטי.

דוגמאות היסטוריות

המקרה של רון ארד, למשל, מדגיש את הנזק שבהפניית הקריאה לכיוון הלא נכון. במקום לדרוש את שחרורו מהמיליציות הלבנוניות שהחזיקו בו, הופעל לחץ בינלאומי על ישראל, מה שהותיר אותו בשבי ואפשר למחזיקים לסחוט את המדינה במשך שנים. דוגמה נוספת היא פרשת אולימפיאדת מינכן, שבה מחבלים השתמשו בספורטאים ישראלים כבני ערובה, אך חלק מהתגובות בעולם העדיפו לעסוק בסכסוך הישראלי-פלסטיני במקום לגנות את המחבלים. מנגד, חטיפות אזרחים בידי דאעש הובילו לתגובה חד-משמעית מצד הקהילה הבינלאומית, עם גינוי מוחלט ולחץ ישיר על המחזיקים, מה שתרם לצמצום השימוש בטקטיקות כאלה. ההבדל טמון בכך שקריאה ממוקדת למחבלים עצמם יוצרת לחץ אפקטיבי לשחרור, בעוד הפניית האחריות לישראל רק מעכבת פתרונות ומחזקת את המחזיקים.

מדוע קריאה כזו מסוכנת?

1. העצמת המחזיקים: כאשר האחריות לשחרור מוטלת על מדינת ישראל, המחזיקים רואים בכך ניצחון תודעתי. הלחץ על ישראל נותן להם יתרון אסטרטגי במאבקם.

2. ערעור העקרונות המוסריים: הקריאה מפספסת את העובדה שמדינת ישראל היא הצד שמנסה להביא לשחרור החטופים, בעוד המחזיקים הם אלו שמנעו את חירותם מלכתחילה.

3. עיכוב השחרור: במקום להפעיל לחץ אפקטיבי על המחזיקים, תשומת הלב מופנית לכיוון הלא נכון, מה שמעכב את האפשרות להגיע להסדר שיביא לשחרור החטופים.

כיצד ניתן לפעול אחרת?

על קריאה לשחרור חטופים להיות ממוקדת במי שבאמת אחראים למצבם. הכוח המוסרי של קהילה בינלאומית, יחד עם לחץ פוליטי וכלכלי, חייב להיות מופנה כלפי הגורמים שמחזיקים בחטופים. במקביל, חשוב להעניק תמיכה לממשלת ישראל ולמשפחות, שמבקשות לעשות את הבלתי אפשרי כדי להחזיר את יקיריהן.

סיכום

הדרישה לשחרור חטופים היא צעד אנושי חשוב, אך יש לנהוג בו בזהירות. כאשר הקריאה מופנית לכיוון הלא נכון, היא עלולה לחזק את הידיים הלא נכונות ולהרחיק את פתרון הבעיה. עלינו לוודא שהקריאה נותרת ממוקדת, מוסרית ומשרתת את המטרה האמיתית: חירותם של החטופים וחיזוק הערכים שעליהם מושתתת חברה חופשית.