מדוע מערכת המשפט נתפסת כמסואבת?

מבוא

החלטתו של נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק כי "הכל שפיט" היוותה נקודת מפנה במערכת היחסים שבין הרשויות השלטוניות בישראל. מאז אותה החלטה, מתחזקת תחושת חוסר האיזון בין רשויות השלטון, תחושה המובילה לאובדן אמון מצד האזרחים במערכת המשפט. במאמר זה נבקש להבין את מקורות חוסר האיזון, לבחון את האופן בו המערכת המשפטית מתנהלת ולהבין כיצד תהליכים מסוימים הובילו ליצירת קרע מול הציבור, שמצפה מבית המשפט לשפוט בצדק ולהיות עצמאי, נייטרלי ונאמן לעקרונות דמוקרטיים.

מדוע מערכת המשפט נתפסת כמסואבת?

משפט צדק ואובדן האמון הציבורי

המערכת המשפטית, בבסיסה, אמורה להוות סמל לצדק ולאכיפת החוק בעיני אזרחי המדינה. עם זאת, קולות רבים בציבור חשים כי אותה מערכת אינה עומדת בציפיות אלה, בפרט במקרים בהם חיילי צה"ל עומדים לדין בעוד מחבלים משמשים כעדים. דוגמאות כמו מקרה של חיילים שמואשמים בהפרת פקודות מבצעיות בזמן מלחמה, נתפסות כבעייתיות על ידי חלקים רבים בציבור. לעיתים, התחושה היא כי יש נטייה להעניק זכויות יתר לאויבים, גם כאשר מדובר על סוגיות ביטחוניות רגישות. מצב זה מערער את האמון של האזרחים, שמצפים שהמערכת תגן עליהם ותפעל לשמירת ביטחונם לפני הכל.

השפעת הדעות האישיות של השופטים

אחת הביקורות המרכזיות על מערכת המשפט נוגעת לכך שהשופטים אינם מנותקים דיים מהמציאות הפוליטית ומהשקפת עולמם האישית. לעיתים, נדמה כי דעות אישיות משפיעות על פסקי דין חשובים, והציבור תוהה האם פסקי הדין מונעים משיקולים מקצועיים גרידא. דוגמה בולטת לכך היא מקרים בהם נראית מגמתיות יתרה בהחלטות משפטיות הקשורות בסוגיות פוליטיות, דבר הגורם לתחושות חשד בקרב הציבור. במציאות שבה שופטים נתפסים ככאלה שמיישרים קו עם אג'נדה פוליטית או חברתית מסוימת, גוברת תחושת הניכור כלפי מערכת המשפט, לעיתים עד כדי חשש משיתוף פעולה עם גורמים עוינים למדינה.

מנדט השלטון וההתערבות המשפטית

מערכת המשפט נועדה לפעול לצד השלטון הנבחר, ולא להחליף אותו. הממשלה היא זו שקיבלה את המנדט מהעם, ולכן עליה להוביל מדיניות בהתאם לחזון הפוליטי שהתחייבה לו. כאשר מערכת המשפט – ובפרט היועץ המשפטי לממשלה – מתערבת בנושאים מדיניים, עולה השאלה האם היא חורגת מתפקידה. דוגמה עדכנית לכך היא מעורבותה הרבה של היועצת המשפטית בסוגיות מדיניות, מה שמוביל לביקורת על כך שהיא למעשה חוסמת מדיניות הממשל שנבחרה באופן דמוקרטי.

השפעה על דיונים מדיניים

מעורבות משפטית בהחלטות מדיניות רגישות יכולה להיתפס כערעור יסודות הדמוקרטיה. אחד המקרים שהותירו רושם עז בציבור היה הראיון של מני מזוז, יועץ משפטי לממשלה לשעבר, שבו תיאר כיצד התערב בהחלטה מדינית חשובה של ראש הממשלה אריאל שרון בעניין הביטחון באזור עזה. מזוז תיאר כיצד התריס בפני ראש הממשלה על כך שלא יוכל להגן על מדיניות פינוי צר של 3,000 מטר בגבול עזה לצורך מענה לתקיפות מחבלים. התבטאות זו עוררה תהיות באשר לסמכות של היועץ המשפטי לממשלה להתערב בנושאים שאמורים להיות בסמכות בלעדית של הדרג הפוליטי, בעיקר כאשר מדובר בצרכים ביטחוניים.

פגיעה בעקרון הסוב יודיצה בעידן התקשורת המודרנית

עקרון "הסוב יודיצה" (sub judice), שנועד להבטיח כי החלטות משפטיות יתקבלו על סמך הראיות בלבד ולא תחת לחץ ציבורי, הולך ונשחק במציאות התקשורתית של ימינו. העיקרון קובע כי אסור לפרסם פרטים שעלולים להשפיע על דעת השופטים בזמן שהדיון המשפטי עדיין מתקיים, מתוך מטרה למנוע לחצים חיצוניים ולהבטיח הליך משפטי הוגן ואובייקטיבי. עם זאת, עידן החדשות המהירות והרשתות החברתיות גורם לכך שתיקים משפטיים מתוקשרים זוכים לסיקור נרחב, המלווה בפרשנויות ולעיתים גם בשיפוט ציבורי טרם הכרעת בית המשפט. בעוד שהדבר נועד במקור למנוע מהציבור לגבש דעה מקדימה על המקרה ולאפשר לשופטים להתנהל באובייקטיביות, נראה שיותר יותר פעמים המצב התהפך, ועובדות שנדמה שהשופטים מנסים להתעלם מהם במהלך המשפט מפורסמות לציבור ומראות עד כמה ניהול המשפט מוטה.

סיכום

לסיכום, מערכת המשפט בישראל נועדה לשמור על שלטון החוק ולהוות עוגן לצדק. עם זאת, בשנים האחרונות מתחזקת התחושה שהיא חורגת מתפקידה המסורתי ומערערת את האיזון העדין בין הרשויות. ההתערבות הגוברת בנושאים מדיניים, השפעת דעותיהם האישיות של השופטים והמתח הציבורי כלפי קבלת החלטות במערכת המשפט, מעמידים אותה באור ביקורתי. במציאות זו, יש לבחון לעומק את מקומה של המערכת המשפטית ולאפשר לה לפעול בהתאם לייעודה, מבלי לפגוע במנדט הדמוקרטי של העם ושל נבחריו.